אנשים רואים אותי היום כמנטור, יזם, זוכה תארים בינלאומיים.
אבל אני מדבר איתכם עכשיו בתור הילד הקטן מהשכונות של נתניה.

ילד עם זוג נעליים אחד, קרע בסוליה. מקרר ריק בבית ואמא שעובדת בשתי עבודות כדי לגדל אותנו לבד. לא היה לי אפילו חדר משלי – הספה בסלון הייתה המיטה שלי.

שם היה רגע אחד שלעולם לא אשכח.

ערב חנוכה, ואני בן 10, עומד מול החנוכייה.
באותו היום אני עושה עסקה עם אלוהים: "תעזור לי להצליח, ואני נשבע שאקדיש את חיי לעזור לאחרים."

ברגע הזה למדתי:
החלומות הכי גדולים מגיעים דווקא מהמקומות הכי נמוכים.

ב-2012, כשהכל התפרק – כשישנתי באוטו, כשלא היה לי כסף לאוכל, וסבלתי מקרע בשריר – דווקא אז זכיתי בתואר הנחשק 'אלוף האלופים'.

וב-2017 כשכולם אמרו "עזוב, אין לך סיכוי" – זכיתי בתואר 'מר עולם'.